<h1>ראבי"ה סימן אלף ע"ז</h1>
<h2>דף סה:</h2>
יין נסך שנפל על גבי ענבים ידיחם והם מותרות ואם היו מבוקעות אסורות מעשה בביתוס וכו'. ואם נפל יין נסך על גבי חיטי כיון דאית ליה צירי' כמבוקעות דמיין. ואסיקנ' אם נותן טעם לפגם מותר ומעשה בביתוס בן זונן וכו'.
<h2>דף סו.</h2>
חמרא עתיקא בעינבי דברי הכל בנותן טעם חמרא חדתא בעינבי אביי אמר במשהו דבתר טעמא אזלינן ואידי ואידי חד טעמא והוה ליה מין במינו במשהו רבא אמר בנותן טעם בתר שמא אזלינן והוה ליה מין בשאינו מינו ומין בשאינו מינו בנותן טעם. חלא דחמרא וחלא דשיכרא חמירא דחטי וחמירא דשערי אביי אמר בנותן טעם דבתר טעמא אזלינן ורבא אמר במשהו דבתר שמא אזלינן. ובתרווייהו הילכתא כרבא. וחלא לגו חמרא או חמרא לגו חלא בנותן טעם דבהא נמי הילכתא כרבא. [ס"ו ע"ב] האי בת תהיא גוי בדישראל שפיר דמי [ישראל] בדגוי פלוגתא דאביי ורבא אי ריחא מילתא היא אי לאו. ובפרק כיצד צולין [לעיל סי' תק"ז] כתבתי פסק הילכתא ופלוגתא דרברבתא. ויש מפרשים דבחלא דיין נסך או טבל וכן חמירא דטבל בהא פליגי אביי ורבא וקאמר רבא במשהו, דאפילו ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי לקמן [ע"ג ע"ב] כל איסורין בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם קא מסיימא חוץ מטבל ויין נסך דבמינו במשהו שלא במינו בנותן טעם מפרש בגמרא ודחקי להו משום רבא דסבר לה כר' יונתן דאין מערבין לקרנות אלא מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו ופלוגתא דר' יונתן ור' יאשיה בפרק (טרף בקלפי) [הוציאו לו (יומא נ"ז ע"ב)]. ואי אפשר לפרש ואם רצה אין מערבין ומיהו אם רצה מערב, והשתא נשמע אבבא שפיר מולקח מדם הפר ומדם השעיר דמין במינו לא בטיל כדאיתא בפרק הקומץ רבה [מנחות כ"ב ע"ב], דכי מעיינת בתמורה בגמרא קמייתא [ה' ע"ב] סבר רבא דדווקא הוא דאין מערבין וסבר כר' יונתן ובפרק השואל [ב"מ צ"ה ע"ב] דריש נמי רבא לקראי כר' יונתן וסבר לה כוותיה, וא"כ מנא ליה לרבא דמין במינו לא בטיל. (וכי) [וכן] יש לשאול לשמואל דאמר לקמן כל איסורין שבתורה במינן במשהו ובריש פרק אותו ואת בנו [חולין ע"ט ע"א] אמר שמואל הלכה כחנני', ומוקמינן התם [ע"ח ע"ב] דחנני' סבר לה כר' יונתן, והכל תלוי בחדא סברא כי מעיינת בה. ואע"ג דקאמר ר' יונתן משמע שניהם כאחת, שאני התם דכשקלל שניהם כאחת הרי האחד נמי נתקלל. ואומר אני אפילו נפרש הך דרבא בטבל ויין נסך, אכתי דשמואל קשיא לן כדלעיל, אלא נראה לי דשמואל ורבא נהי דסבירא לה[ו] כר' יונתן, נפקא להו מקדש הם [במדבר י"ח] שאם נתערב דמן בכל העולים שאינן בטילין, וכן משמע בתמורה [ה' ע"ב]. ובפרק התערובת [זבחים פ"א ע"א] פריך עלה האי מולקח מדם הפר ומדם השעיר נפקא ומשני לה בתנאי. ומיהו אינהו לא דרשי קודש הם לעולין, אלא לכל איסורין של מין ומינו לא בטלי, דהא ולקח מדם הפר נמי רבנן מוקי ליה רק בעולין ור' יהודה פליג עלייהו ומוקי לכל מין ומינו לא בטיל. ורבא אית ליה דר' יהודה נמי דריש לה מקודש הם.
<h2>דף סז.</h2>
זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם אסור וכל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר וכגון חומץ שנפל לתוך גריסין ואפילו אין בו ששים מותר, אמר רב יהודה אמר שמואל הכי הילכתא והכי אמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל נפל לתוך צונן והרתיחן נעשה כשהשביח ולבסוף פגם ואסור. והילכתא כלישנא בתרא דריש לקיש דאמר נותן טעם לפגם שאמרו לא שיאמרו קדירה זו חסירה מלח או יתירה מלח חסירה תבלין או יתרה תבלין אלא השתא מיהא הא פגימא, דר' יוחנן נמי קאי כוותיה דאמר כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו וכו' עד דמסיק [ע"ב] ולימא ואם נותן טעם לפגם מותר ומשני הא קמ"ל אע"ג דאיכא מילי אחרנייתא דפגמו בהדיה. וכל הני דסברי דנותן טעם לפגם מותר גמרי לה מנבילה דאם אינה ראוייה לגר אינה קרוייה נבילה, דסרוחה מעיקרא לא צריך קרא למעוטי. ואע"ג דר' יוחנן גופיה מוקי קרא למעוטי סרוחה מעיקרא בפרק הלוקח בהמה במסכת' בכורות [כ"ג ע"ב] (ו)לגבי פלוגתא דבר פדא ור' יוחנן, ההיא סרוחה מעיקרא מיירי דלא חזי לכלב ולגבי גר הוה ליה כסרוחה מעיקרא וכן מוכח התם אבל הכא מיירי בטפי מהכי. ורש"י פירש הכא שהיא סרוחה מחיים ומוכת שחין. ויש לשונות הרבה שוין שאין פתרונם שוה כגון גידולו מן הארץ בעירובין [כ"ז ע"ב] ובנזיר [ל"ה ע"ב] (ובבכורות) [ובברכות מ' ע"ב]. וענין קדירה בת יומא פירשתי לעיל בפ"ב [ס"ס אלף ס', וסי' אלף ס"ו] ובשחיטת חולין [סי' אלף ק"א].
<h2>דף סז:</h2>
קיימא לן דנותן טעם לפגם בדיעבד מותר אבל לא לכתחילה. והקדירה אסורה עולמית, ואם של נחושת הוא יגעילנה ואם של חרס ילבנה בתנור. ולא בעינן בקדירה מעת לעת רק שתעבור צורתו בלינת לילה וכן פירש ר"ש [ע"ו רע"א]. ה[ש]כר ושאור (שנפלה) [שנפלו] לקדירה בפסח וידוע שנפגם מותר. ומיהו ראוי להחמיר בפסח וכן פסקו רבותינו.
<h2>דף סח:</h2>
ובצירופי איסורין פסקו רברבתא דהלכה כרבי מאיר שמצטרפין ואוסרין אפילו אם חלוקין בשמותיהן רק שיתנו בין כולן טעם בהיתר. ושאור של איסור(ן) שנפל(ו) לתוך העיסה ופגמה מותרת ולא קיימא לן כר' זירא דאמר הואיל וראוייה לחמע בה כמה עיסות אחרות (ודיחוייא) [דדיחוייא הוא] והא דאמרי ליה רבנן לר' שמעון עיסה זו ראוייה לחמץ בשתי שעות מי גרם לה שתחמץ בשעה אחת איסור, במילתא בעלמא אוקמ'. ולא קיימא [לן] כר' שמעון דאמר דאפילו איסור ואיסור אין מצטרפין כיון דאין האחד לבדו נותן טעם בהיתר. אלא כרבי מאיר קיימא לן דמצטרפין. ויש שפסקו הא מני ר' מאיר היא [ס"ו ע"א], ולא סבירא לן כוותיה. ולא נראה, דהלכה כר' מאיר והיינו דתניא הערלה וכלאי הכרם מצטרפין ר' שמעון אומר אין מצטרפין. ויש ספרים שכתוב בהו דתנן כי יש משנה שנוייה דוגמתה במסכת' ערלה [פ"ב מ"א], וקיימא לן כסתם מתניתי', ומיירי בתערובת כגון שאור של ערלה וכלאי הכרם שנפלו לתוך העיסה דהא עלה מייתינן לה הכא. ולא דמיא למתני' דמסכת מעילה ששנויה בלשון הזה בפרק קדשי מזבח [י"ח ע"א] דאוקימ' התם תני אין צריכין לצרף, דההיא מיירי בלא תערובת ובלא נתינת טעם אלא כגון שהוא בעין (דאזלי) [דאזיל] לטעמי' דתנן במסכת' מכות [י"ג ע"א] ר' שמעון אומר כל שהוא למכות.
<h2>דף סט.</h2>
ועכברא דנפל לגו חלא או לגו שיכרא אפילו לא אימרטט פסק בגמרא דידן והילכתא אידי ואידי בשישים וכן כל איסורין שבתורה בשישים אם השביחו. ואם פגמו מותרין ואפילו אין בהם שישים. ואפילו אימרטט נמי ישליך לחוץ חתיכת שרץ הניכרת לו וכל השאר מותר בשישים. ובמגילת סתרים דרב ניסים ובדברי שאר גאונים כתוב דלא סמכינן אהא פיסקא דגמרא דידן אלא סמכינן אמעשה רב דגרסינן בירושלמי דתרומות [פ"י ה"ה] הורי ר' יוסי בר' בון בעכברא חד לאלף. ואני קיבלתי מאבא מרי דשגגה היא להם, ובירושלמי אציר דדג טמא קאי ומעשה בא לפני ר' יוסי בעכברא שם מקומו של ר' יוסי בר הוה (בו) והורה בציר חד לאלף. וראייה לדבר בפרק אין מעמידין בהלכה דגילוי [ל' ע"א] גרסינן והא ר' [ינאי בי עכברן ואמרי לה בר הדיא נפיש ליה חמרא בכובא וכו'], ובפרק השוכר את הפועלים [ב"מ פ"ד ע"ב] גרסינן לא שבקו בני עכברא למיקבריה. ואנשי המקום נקראין על שם המקום. והנה הירושלמי דתרומות, (דפיאה) דג טמא שכבשו עם דג טהור וכו' עד וכל גרב שמחזיק סאתים כמה סאה עשרים וארבעה לוגין וכמה לוגא עביד תרתין ליטרין וכמה ליטרא ק' זוזין נמצא כל זוז וזוז אחד מן ט' מאות וששים הורי ר' יוסי בר בון בעכברא חד לאלף ר' אבהו אמר רובע ציר בסאתים ציר אמר רבי אבהו חשב יתיה בקרוב למאתים. ודכוות' איתא בפרק גיד הנשה [צ"ט ע"ב] שהרי ציר (ב)קרוב למאתים. ועכברא דנפל לחמרא פסק רבינו שמואל דודאי פוגם ומותר בלא ששים. ומילתא דלטעמא עבוד כגון שאור ותבלין לא סמכינן להיתר בששים [דלטעמא עבוד] וטעמא (ד)לא בטיל. ובמין במינו יש מרבותינו שפסקו בששים כר' יוחנן וריש לקיש לקמ' [ע"ג ע"ב] דאמרי דבין במינו בין שלא במינו בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינו במשהו, וביין שברור נתנסך לע"ז, ויש שפירשו אפילו סתם יין. ויש שפסקו כרב ושמואל דכל איסורין שבתורה במינו במשהו ושאינו מינו בנותן טעם שהוא ששים, ובפסקי שחיטת חולין [סי' אלף ק'-אלף ק"ג) הרחבתי בה לפרש כל אילו העניינים.
